הרב יצחק בלאזר נולד בליטא (1837), נחשב תלמיד חכם מגיל צעיר, והיה מגדולי תלמידיו ומקורביו של רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. בהתאם לבקשת רבו, הסכים להתמנות לרבה הראשי של פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית דאז. שם, התמודד עם השפעתן הגוברת של תנועות ההשכלה והחילון, עם לחצי השלטונות למען “תיקון” מצבם של יהודי רוסיה, עם בעיות קשות בתחום ניהול הגיטין ונושא העגונות, ועם המומרים הרבים שפעלו במקום. לאחר שש עשרה שנות רבנות, העדיף לשוב לליטא ולסייע לחבריו – תלמידיו של רבי ישראל סלנטר – בהפצת תורת המוסר ובהקמת ישיבות שילכו ברוח זו. הוא עצמו עסק בכתיבה ובדרשנות, שבאמצעותן טיפח את תיקון המידות ואת העבודה המוסרית של שומעי לקחו. בשנת 1904 עלה לארץ. הוא סירב לכהן כרבה הראשי של ירושלים, והעדיף לעסוק בסיוע לישיבות בעיר ובלימוד תורה בביתו הקטן בשכונת מוסררה. היה מתומכיו של הרב קוק, וספריו שעסקו בענייני הלכה, מדרש ומוסר (ובהם “פרי יצחק” ו”כוכבי אור”) נפוצו בעולם הישיבות בארץ ובאירופה. נפטר בי”א באב תרס”ז (22.7.1907) ונקבר בהר הזיתים.
