“הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל“. כך נפתחה החוברת הדקה “מדינת היהודים” שיצאה לאור בל’ בשבט תרנ”ו (14.2.1896). חודשיים של כתיבה אינטנסיבית וסוערת, שהחלו כתגובה לעליית האנטישמיות ולמשפט דרייפוס, הגיעו לקיצם. בחוברת, כלל בנימין זאב הרצל את עיקר רעיונותיו: הקמת חברה לקניית הארץ מידי הטורקים, הקמת אגודות יהודיות, תיאום עם המעצמות ופרטי פרטים על אודות המדינה העומדת לקום, כולל תיאור צבאה, שׂפתה, משטרהּ, היחס לדת ואף תיאור הדגל בעל שבעת הכוכבים על רקע לבן. במערב אירופה ובמרכזה התקבל הספר בעוינות ובחשדנות. הוצאות ספרים נמנעו מלפרסמו, ומקורבי הרצל הציע לו, בשיא הרצינות, לגשת לטיפול פסיכיאטרי. לעומת זאת, המוני היהודים במזרח אירופה ראו בו את התחלת הישועה. הספר תורגם לעשרות שפות ונפוץ ברבבות עותקים. הרעיון הציוני החל להכות גלים. שנה וחצי לאחר הפרסום, התכנס לו הקונגרס הציוני הראשון. דבריו של הרצל בסיום הספר על כך ש”באה העת כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו…ומעשה ידינו אשר נפעל שם, יהיו לאות ולמופת בקרב כל הארץ”, הפכו לנבואה.
