כיכרות לונדון היו מלאות בהמון אדם שנופף בהתלהבות לזוג המלכותי ולוינסטון צ’רצ’יל, שסימן את סימן ה”וי” שלו כאות לניצחון. בניו יורק רקדו המונים ברחובות השׂדרה החמישית, ואילו על אדמת גרמניה הכבושה הסתיימו בכ”ה באייר תש”ה (8.5.1945) הטקסים של “יום הנצחון “, שבהם נכנעו אחרוני הגנרלים הגרמניים לקציני בעלות הברית. על רקע הידיעות הראשונות על מחנות ההשמדה, ותוך שהוא מתחיל לקלוט את היקפי השואה והאסון שפקד את העם היהודי, כתב בן גוריון שהסתובב בין החוגגים בלונדון כי “יום הניצחון עצוב, עצוב מאוד”. מפקדי הצבא האדום, שנשאו בעיקר הנטל של הניצחון, לא היו שבעי רצון מכך שטקס הכניעה נערך במטהו של גנרל אייזנהאואר האמריקאי, ודרשו מהגרמנים להיכנע גם לפני מפקדי הצבא האדום בברלין. יום הניצחון ברוסיה מצוין בשל כך ב9.5, והוא החשוב שבחגים הלאומיים של המדינה עד היום. שש השנים של הגדולה והקשה שבמלחמות הסתיימו, והרוע הנאצי מוגר מעל פני האדמה. כמה חודשים לאחר מכן יכריעו פצצות האטום גם את צבא יפן, והעולם יצא לעידן חדש של תקווה לשלום.
