האולם הגדול של בית העם בתל אביב היה מלא מפה לפה ביום י”ג בשבט תש”ח (24.1.1948). רבים מהנוכחים היו חברי הקיבוץ הארצי, ואחרים אנשי פלמ”ח, שכמו כמעט כל חבריהם לחטיבה שלחמה באותם ימים לעצמאות ישראל, היו מתומכי המפלגה החדשה. ראשי התנועה הקיבוצית – יצחק טבנקין, מאיר יערי ויעקב חזן – היו מראשי הנואמים. ההחלטה שהתקבלה הייתה לבצע איחוד בין תנועת השומר הצעיר לתנועת אחדות העבודה, ולהכריז על הקמתה של מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ”ם. ההבדל המרכזי בין מפ”ם לבין שאר אנשי תנועת העבודה הציונית שהיו מאוגדים במפא”י, היה היחס לנאמנות המלאה לעקרונות הסוציאליזם והקומוניזם, והברית הרצויה עם ברית המועצות, זו שבאותם ימים הייתה המשענת המרכזית של המדינה היהודית שלחמה על קיומה. שנה לאחר מכן, בבחירות הראשונות, זכתה מפ”ם להיות המפלגה השנייה בגודלה, אולם בן גוריון העדיף להקים ממשלה עם חלקים קיצוניים פחות מבחינה סוציאליסטית בציבור, ובראשם המפלגות הדתיות. מפ”ם, שידעה עוד ימים לא פשוטים של נאמנות תמוהה למדי לסטלין, לימים השתלבה במפלגת העבודה, ומאוחר יותר ב’מרצ’.
