בליל כ”ד בשבט תשי”ג (9.2.1953) זעזע פיצוץ עז את מרכז תל אביב. פצצה במשקל חמישה עשר ק”ג התפוצצה בחצר השגרירות הסובייטית בשדרות רוטשילד 45. ארבעה מעובדי השגרירות נפצעו, חלקם קשה. ממשלת ישראל גינתה בכל פה את הפעולה, אולם הממשלה הרוסית לא סלחה. ארבעים ושמונה שעות לאחר הפיצוץ הודיעו הרוסים על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. לימים, התברר כי הפצצה הונחה במקום על ידי חברי מחתרת “מלכות ישראל” – קבוצה של יוצאי הלח”י, בראשות יעקב חירותי, שהתקשו להסתגל לאורח החיים ולצורת הפעילות הפוליטית מחוץ לחיי המחתרת. חברי הקבוצה ביקשו למחות על רדיפת היהודים ברוסיה ובגרורותיה, שהגיעה לשיאה באותם ימים – שלהי שלטונו של סטלין. מאמץ מרוכז של השב”כ הביא ללכידת הקבוצה, וחבריה הועמדו באופן חריג בפני בית דין צבאי שפעל בצריפין. בית הדין העניק לקבוצה את השם שבו נודעה בציבור – “מחתרת צריפין”. עונשי המאסר שהוטלו על חבריה הומרו בחנינה לאחר זמן לא רב, מתוך תקווה (שהתגשמה) שחבריה למדו את הלקח, והבינו כי מחאה – חריפה ככל שתהיה – במדינה דמוקרטית, לא מתבצעת בעזרת חומרי נפץ.
