החלטת ההמשלה לפעול להרחבת העיר כרמיאל חייבה הפקעה של שטחי קרקעות נרחבים שהיו בבעלות פרטית באזור הגליל. הסדרי ההפקעה לגבי האדמות שהיו בבעלות יהודית הוסדרו כמקובל תמורת פיצוי מתאים. אולם, במגזר הערבי (שרק כשליש מהאדמות שהופקעו השתייכו לאנשיו) התעוררה התנגדות עזה שלובתה בידי מסיתים לאומניים ואנשי המפלגה הקומוניסטית. ההסתה הביאה עד מהרה להפגנות ענק נגד מדיניותה הכוללת של מדינת ישראל ביחס למגזר הערבי. ההפגנות שהתקיימו בכ”ח באדר תשל”ו (30.3.1976) גלשו במהירות להתפרעויות אלימות, ולאחר שעשרות שוטרים נפגעו והיו בסכנת חיים, נאלצו כוחות המשטרה וכוחות הצבא שהוזעקו למקום לירות במתפרעים, שפעלו בעיקר בכפרי הגליל התחתון, והביאו למותם של שישה מהם. “יום האדמה”, כך כונה האירוע בידי מנהיגי הציבור הערבי, בטענה שהוא מבטא את מאבקם נגד מה שהם כינו בשם “גזלת האדמות”. יום זה הפך להיות סמל לפעילות מחאה, לעיתים אלימה, של ערביי ישראל כנגד מוסדות המדינה, ובמשך שנים רבות נערכו בו הפגנות, תהלוכות ומהומות ביישובים הערביים בשטחי הקו הירוק ובשטחי יש”ע. בשנים האחרונות התמעטו יחסית ההפגנות ביום זה.
