שלושים ושישה המתכנסים שהגיעו לעיר קטוביץ שבגבול האימפריה הרוסית וגרמניה, ביום י”ח מרחשוון תרמ”ה (6.11.1884) הסוו את פגישתם כחגיגת יובל לנדיב משה מונטפיורי. בפועל, ייצגו הנאספים, שהגיעו מכל רחבי אירופה, את כל אגודות “חובבי ציון” שקמו ברחבי היבשת בשנתיים שקדמו לכינוס, ובמקומות רבים נאלצו להתקיים באופן מחתרתי. כעת הוחלט לאחד את הכוחות. מנהיגי התנועה, משה ליב פינסקר והרב שמואל מוהליבר, נשאו את הנאומים המרכזיים. הוחלט על פעילות סיוע למושבות החדשות בארץ ישראל, ועל פעילות שתדלנות בין פקידי ממשלת רוסיה והאימפריה העות’מאנית בבקשה להתיר את פעילותה הרשמית של התנועה, החולמת על השבת עם ישראל לארצו. דבריו של פינסקר על “מצב בני עמנו…היושבים תכופים וצפופים, איש על יד אחיו, טבועים בעמק המלחמה בעד קיומם ודוחקים איש רגלי חברו בכל ענפי העבודה והפרנסה נורא מאד! המעמד הנורא הזה לא ישתנה לטובה, רק על-ידי שינוי מקום ואורחות חיים“, במקביל הביעו הנציגים הדתיים בועידה ובראשם הרב שמואל מוהליבר, שהקריא את “חזון העצמות היבשות” את האמונה והתקווה הדתית לשוב לציון . תנועת חובבי ציון יצאה לדרך.
