הנשיא מטבריה

תורת הרב קוק

בין רבותינו ז"ל חכמי התלמוד מצוין ומיוחד הוא ר' זירא במסירות נפשו הנשגבה על העליה לארץ ישראל. לא רק במסירות גופו וכאילו בהסתכנות חייו בהיותו "נקט במצרא" כדי להזדרז ולהגיע אליה בהקדם, כאשר "לא אשכח מברא למיעבר" (כתובות קיב), אלא גם במסירות נפשו והקרבת עמדתו הרוחנית בשביל זה. כי ירא שמים שכמוהו, הלא בודאי היה לו "מורא רבו כמורא שמים" (אבות פ"ד) בכל תוקפו. אכן בכחלטתו לעלות לארץ-ישראל השתמט מלפני רבו רב יהודה, שאמר "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה", ומקיים בפועל את העלייה לארץ, במסירות נפש והקרבה רוחנית, למרות הוראתו זו של רבו. בהתיחסותו זו לענין העליה לארץ מתגלית בכל קומתה אותה התקשרות הקדושה של לשמה, לשם עצמיותה. כי שפע גדלו של ר' זירא מילא כבר כל חלקי התלמוד הבבלי, גם בהלכה וגם באגדה, עוד לפני עלותו ארצה- ישראל, ולא לשם קניית המעלות של חכמת התורה וקדושת היראה על-ידי כחה של ארץ-ישראל, החליט למסור נפשו על העליה לארץ, למרות התנגדותו של רבו לכך, אלא מתוך השייכות הפנימית לזאת הארץ המיוחדת מתוך עצם מהותה סגולתה וחיוניותה. "ארץ שנער הרה וילדה", עוד בבבל, עוד לפני עלותו ארצה ישראל, היתה אישיותו הנאדרה בשלמות צורתה התורנית; "ארץ צבי גידלה שעשועיה", העליה לארץ רק גידלה לו שעשועים, רק הוסיפה לו שכלול ותפארת בקדושת הארץ וסגולת תורתה; במסירות-נפשית נשגבה מופיעה האישיות בהתאמה עצמית של תכונת-חיוניותה אל הארץ, בתור כלי חמדתה המתאים ושייך לה, ועל כן תקונן על אבדנו רקת זו טבריה, מקום התורה המרכזי של ארץ ישראל, אחרי ירושלים, אשר בו שרוי כי קדושתה הכללית של סגולה ישראל וארצו.