כבר קרוב לשנה התחוללו קרבות קשים מסביב לים התיכון, אולם החיים בתל אביב, העיר העברית הצעירה, נמשכו כרגיל. בשעה ארבע אחר הצוהריים, בו’ באלול ת”ש (9.9.1940), הרגישה גם תל אביב את נחת זרועה של מלחמת העולם השנייה. ללא כל התרעה, עטו על העיר עשרות מפציצים איטלקיים שהמריאו מאיי יוון, והמטירו פצצות על שכונת נווה שאנן ועל אזור רחוב טרומפלדור. למעלה ממאה הרוגים ומאתיים חמישים פצועים גבתה ההתקפה הקשה ביותר בתולדות העיר. בתים רבים התמוטטו ומערכות החשמל והמים ניזוקו. מנהיגים מכל העולם הביעו את השתתפותם בצער הנפגעים, ותרומות נשלחו מאמריקה לעיר הכאובה. פעילות מהירה של העירייה, של מתנדבים מקומיים ושל הממשל הבריטי אפשרה חילוץ ושיקום. ההרוגים הרבים נטמנו בקבר אחים, ורבים מתושבי העיר העתיקו את מקום מגוריהם לירושלים עד יעבור זעם. גם בחודשים הבאים ספגה העיר הפצצות (לצד חיפה, שבתי הזיקוק שלה היוו יעד מועדף למטוסי מדינות הציר). ההפצצה חידדה את הצורך בכינונה של מערכת הגנה אזרחית יעילה. הגלגול הראשון של פיקוד העורף יצא לדרך.
