“מעשה ברבי אייזל חריף…”. בפולקלור היהודי של מזרח אירופה במאה התשע העשרה ובראשית המאה העשרים, היה פתיח זה נפוץ ביותר ושימש רבנים, עיתונאים, סאטיריקנים וסתם יהודים שהעדיפו להפיג את מצוקות החיים בדברי שינון וחידוד שהעלו חיוך על שפתיהם של שומעיהם. רבי יהושע יצחק שפירא, שכונה “רבי אייזל חריף”, נולד בשנת 1801. הוא נודע כעילוי מגיל צעיר, ושימש כראש ישיבה וכרב בכמה עיירות, בראשן העיר סלונים שבפולין. מלבד גדולתו בתורה, יכולות השקידה והריכוז שלו, כישוריו הדרשניים והספרים הרבים שהוציא בכל תחומי התורה וההלכה, נודע רבי אייזל בלשונו החריפה והמחודדת. כל חלקי החברה היהודית “זכו” ונהנו לטעום משבט לשונו. בלשונו החדה הצליף בחיבה ברבנים וברופאים המתנשאים על הציבור, בעשירים קמצנים ורודפי כבוד, בחלק ממנהגי “החסידים” שהיו לזרא בעיניו (אף על פי שבעצמו הגיע מבית חסידי), בבורותם של עמי הארצות, בלמדנים שאינם יודעים מה הם שָׂחים וכמובן בפרנסי הציבור, שלעיתים עשו לביתם, ובשלטונות הנוכריים שהכבידו ידם שוב ושוב על יהודי האזור. בד’ בטבת תרל”ג (3.1.1873) נפטר רבי אייזל חריף ונקבר בסלונים, כאשר אמרותיו וחידודיו ליוו את החברה היהודית עוד שנים ארוכות.
