הדיון במועצת הביטחון ביום י’ באדר ב’ תשל”ח (19.3.1978) היה “אקורד הסיום” של אחד השבועות הסוערים בתולדות היחסים שבין ישראל ללבנון, שכנתה מצפון. שבוע קודם לכן, חדרו מחבלים מלבנון ללב שטחה של מדינת ישראל, וביצעו בכביש החוף פיגוע דמים מזוויע שבו נרצחו 35 ישראלים. ישראל הזועמת שלחה את כוחותיה באוויר, בים וביבשה להכות במעוזי המחבלים בלבנון, במה שנודע כ”מבצע ליטני”. כדי להפסיק את ההסלמה, הכריז האו”ם על הפסקת אש ועל הקמתו של יוניפי”ל, כוח האו”ם הזמני בלבנון. הכוח נועד לוודא את הפסקת פעילות המחבלים מלבנון נגד ישראל, ובכך לאפשר לישראל להסיג את כוחותיה מהמדינה. בפועל, הסתפקו חייליו של הכוח, שהגיעו בעיקר ממדינות העולם השלישי ומאירופה, בפעילות תצפית ובתיווך בין ישראל ללבנון. הם כמעט ולא מנעו פיגועים נגד ישראל, ולעיתים אף הפריעו לפעילות הישראלית, וכן עצמו עין לנוכח פעילות הטרור. גם כיום, ארבעה עשורים לאחר הקמתו, מתקשה ישראל לראות ביוניפי”ל מרכיב משמעותי בשמירת בטחונה. כוחות צה”ל ממשיכים לפעול לאור הדרכת המִשנָה: “אם אין אני לי מי לי”.
